מצטערת, לא יכולה לדבר עכשיו, אני נלחמת בפחמימות

מצטערת, לא יכולה לדבר עכשיו, אני נלחמת בפחמימות /

כל בוקר אני לובשת מדים ויוצאת למלחמה, למלחמה הפרטית שלי בפיתויים הרבים שבדרך. המדים שלי הם הבגדים שגורמים לי להרגיש הכי טוב עם עצמי, והנשק שלי הוא המנטרה שאני חוזרת עליה ללא הפסקה "זה לא שווה את זה".

בבוקר אני תמיד נחושה, שום דבר לא יזיז אותי, יש לי מטרה. ואז…

מורן מתעוררת בנאחס, לא רוצה ללכת לבית הספר ואין לה חולצה כחולה לספורט, עידודו מנצל את את העובדה שדעתי מוסחת ומקשט את הקירות עם הטושים החדשים שסבתא קנתה לו, אבל למה היא קנתה טושים שלא יורדים ? אצלה בבית היא בחיים לא הייתה מרשה לו לצייר בטושים כאלו. בשן ועין אנחנו יוצאים מהבית, מורן עם חולצה כחולה שמצאתי למזלי על החבל ופרצוף חמוץ ועידודו בהתקף בכי כי לקחתי לו את הטושים. אני שוב יוצאת בשעה של הפקקים ושוב מגיעה לעבודה מותשת וקצת פחות נחושה.

 

ואז יעלי מגיעה למשרד, זוכרים שסיפרתם לכם על העוגיות שלה?, אז היום היא הביאה עוגיות תמרים, אלו שאני הכי אוהבת. ואני אומרת לעצמי שמגיע לי אחרי הבוקר שהיה לי, רק עוגייה אחת עם הקפה. זהו, עוגייה אחת, מקסימום שתיים ובשאר היום אהיה ממש ילדה טובה. תודה לאל על הלחץ בעבודה, זה שמסיח את דעתי מהאוכל. במיוחד שכמו רוב האימהות בארבע בדיוק אני חייבת ללכת כדי לאסוף את הילדים ועד אז אני חייבת להספיק לסיים את המצגת הרבעונית למחלקת הכספים, לסגור את הפרטים האחרונים לכנס ולענות על כל המיילים, בקיצור אין זמן לנשום. כדי שהלחץ בעבודה לא יפתה אותי לחטוף כריך בצהריים אני חמושה בארוחה מהבית, ארוחה עשירה בירקות וחזה עוף דלוח.

בארבע ורבע אני יוצאת הביתה, בלחץ מטורף כי שוב יצאתי מאוחר, אבל שמחה שיום העבודה נגמר ועכשיו מגיע זמן האיכות שלי עם הילדים. אני מדמיינת איך הם ישמחו לראות אותי, איך נעביר את אחר הצהריים החורפי בבית בכיף, נשחק, נצחק ואולי אפילו נרקוד ביחד. כן, זה לא קורה.

מורן כבר נכנסת לאוטו מלאת טרוניות על המורות שלה והבנים המעצבנים מהכיתה, ועידודו צורח שהוא רוצה ללכת לגינה ולא מעניין אותו שכל המתקנים רטובים מהגשם. אני מגיעה איתם הביתה כשכבר חושך בחוץ, עייפה ומאוכזבת וחושבת עליהן, הפחמימות שמחכות לי. אלו שתמיד שם לפצות אותי, לגרום לי להרגיש טוב יותר. והמנטרה מתחילה להיטשטש, במקום זה לא שווה את זה אני שומעת שמגיע לי פיצוי, ורק היום. רק כמה בורקס אחד בשביל לעבור את אחר הצהריים. בורקס אחד שהופך לשלושה.

ואז מגיע הערב, החגיגה הגדולה שמסיימת את היום, יואב (בעלי שיחייה) שוב יחזור מאוחר כך שגם הערב הכל עליי, עידודו כבר עייף, בזמן האחרון הוא שונא להתקלח, אז כל סאגת המקלחת מלווה בצרחות אימה (שלי ושלו), מורן בינתיים מסרבת לסגור את הטלוויזיה והטאבלט (סימולטניות כמובן) ובזמן שאני מלבישה את עידו הבוכה אני מנג'זת לה שתלך כבר להתקלח. עידודו לא מוכן להירדם בלי שאני אשב לידו, 20 דקות שמרגישות כמו נצח, במיוחד שתוך כדי אני מאיימת על מורן שתישן כבר בעצמה. המחשבה היחידה שמחזיקה אותי היא ארוחת הערב שמחכה לי, זמן האיכות שלי עם עצמי ועם האוכל, עוד רגע הילדים נרדמים ואני שם.

זה הזמן הקדוש שלי, שעת הפיצוי, חגיגת סוף היום. אין לי כח להכין סלט אז אני מסתפקת בשתי פרוסות לחם עם גבינה רזה וליד עגבנייה ומלפפון כי חייבים ירקות. ואח"כ רק עוד פרוסה אחת, כי בכל זאת זה הפיצוי שלי ושתי הפרוסות האלו לא השביעו את הנשמה. ואולי עוד איזה קובית שוקולד או פרוסת עוגה בשביל המוראל. ואז אני כבר מתחילה להרגיש אותם מזדחלים לי ללב… רגשות האשם.

הולכת להעביר בגדים מהמכונה למייבש, שוטפת כלים, ועדיין יואב לא נראה באופק. מתיישבת מול הטלוויזיה, עם שקית בייגלה מהארון של הילדים, שונאת את עצמי ומבטיחה לעצמי שמחר…

מחר אני אהיה יותר חזקה, מחר אני אלחם בפחמימות! מחר אני לא אתעצל להכין סלט. אבל האמת, אם אני כנה עם עצמי לרגע, זה מה שאני אומרת לעצמי כל ערב מול הטלוויזיה לפני השינה. אז למה שמחר לא יהיה בדיוק כמו היום?  איך אני אהיה יותר חזקה??? איך אני אגרום לעצמי מחר להתרחק מהפחמימות האלה? כבר קשה לי להסתכל על עצמי במראה!
אני ממשיכה לבהות בריאליטי התורן  בטלוויזיה, פירורים של ביגלה על החולצה, ופרסומות על דיאטות וחדרי כושר מסתכלות עלי מהטלוויזיה…

לכל הפוסטים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מהבלוג

coffe

קפה ירוק, נעים מאד להכיר /

העולם המודרני מביא עמו התמודדויות ואתגרים שהיו שכיחים פחות בעבר הרחוק. אחת התופעות הפופ...

לקריאה נוספת
post1

אני שמנה ואוהבת את זה, לא באמת. /

החלום שלי הוא להיכנס לג'ינס ההוא, זה שקניתי בקיץ לפני ארבע שנים והתכוונתי ללבוש בחורף. בח...

לקריאה נוספת

מצטערת, לא יכולה לדבר עכשיו, אני נלחמת בפחמימות /

כל בוקר אני לובשת מדים ויוצאת למלחמה, למלחמה הפרטית שלי בפיתויים הרבים שבדרך. המדים שלי ...

לקריאה נוספת
לכל הפוסטים

שמרי על קשר

השאירי פרטים ונחזור אלייך בהקדם